צוות מנואל על תהליך עבודתו ומגבלות השיתוף

לפני חודש, ב14 באוגוסט, עלינו לאוויר עם הפלטפורמות של צוות מנואל, 3 ימים אחרי שגויסנו לצוות ההדברות. בחודש האחרון עלו מולנו שני טיעוני ביקורת מרכזיים:

  1. קחו אחריות ובדקו טוב טוב שאתם לא עובדים בתמימות עבור מהלך שהוא לא ראוי.
  2. מה שאתם עושים הוא מצג שווא של שיתוף ובעצם כל תפקידו לזרות חול בעיני הציבור ולהשתיק אותו.

אנחנו רוצים להתייחס לשני הטיעונים האלו.

"צוות מנואל" הוא צוות המדיה החברתית של ועדת טרכטנברג. הצוות, שהיה שותף למחאה מימיה הראשונים וחווה את צמיחתה המדהימה מיום ליום, במדיה החברתית ובשדרה, שם לעצמו כמטרה ליצור קשר בלתי-אמצעי בין ציבור הגולשים בישראל לבין חברי ועדת טרכטנברג. לא יח"צ, לא ספינים, לא הרגעה ולא מסמוס, פשוט רצון אמיתי לחבר בין ציבור המחאה לבין תהליך העבודה של הועדה – כדי לתת לרשתות החברתיות את הכבוד המגיע להן בתהליך הזה, וכדי לוודא מעבר לכל ספק שמנואל וחברי הועדה יהיו קשובים לרחשי הלב של ציבור המחאה באינטרנט. ההחלטה להקים את צוות מנואל נעשתה, כפי שכבר דווח בעבר, ביוזמה עצמית של מובילי הצוות לאחר פגישה אישית עם מנואל. זה לא עוד מקרה של טוקבקיסטים בתשלום מטעם משרד ממשלתי.

האתגר שעמד ועדיין עומד בפני חברי צוות מנואל הוא כיצד להשתמש בפלטפורמות המדיה החברתית ליצירת נתיב תקשורת בין המון גולשים מעורבים וחדורי רצון לדעת ולהשפיע, לבין חברי ועדה מקצועית עסוקים, שאינם מורגלים בשיח אינטנסיבי עם הקהל בטוויטר ובפייסבוק.

השיתוף ומגבלותיו
מנואל קבע את תהליך העבודה של הועדה: גיוס צוותי העבודה, איסוף נתונים והקשבה לציבור, מעבר לשלב של עבודה בדלתיים סגורות, של גיבוש אסטרטגיה וגיבוש דרכי פעולה פרטניות, ולבסוף כתיבת ההמלצות ופרסום הדו"ח. ההחלטה לבצע את הדיונים בדלתיים סגורות נועדה לאפשר לכל אחד מחברי הועדה להתבטא בצורה חופשית, למנוע מקבוצות שמאוימות על ידי המסקנות המתגבשות להשפיע על תוכנו, ובעיקר כדי לשרת את המטרה שלשמה התכנסה הועדה – גיבוש דו"ח חזק ובר-יישום עבור הממשלה, שיוביל את המדינה לשינוי אמיתי. יעידו ארועי הימים האחרונים עד כמה אסטרטגיה זו נחוצה.

יצירת שיח במדיה חברתית עם מגבלות שיתוף כאלה אינו מצב אופטימלי – כאשר הדיונים של גיבוש האסטרטגיה ודרכי הפעולה של הועדה נעשים בדלתיים סגורות ללא שיתוף התקשורת או הציבור, כאשר אין דו"ח ביניים אלא פרסום מסקנות לתקשורת ולציבור רק בסוף התהליך, כאשר הפרסומים היחידים הם שלל הדלפות של חצאי אמיתות או אף גרוע מזה – יצירת שיח אותנטי איננה משימה פשוטה. למרות זאת, החלטנו שחשיבות המטרה עולה על המגבלות, וגיבשנו מודל המאפשר תקשורת אינטנסיבית עם הציבור האינטרנטי.

המודל בו בחרנו הוא יצירת ארבע פלטפורמות שיתוף – פייסבוק טוויטר יוטיוב ובלוג. פייסבוק וטוויטר למטרת הקשבה לשאלות הגולשים, ואז יצירת קשר טלפוני עם חברי הועדה השונים להשגת מענה, ומתן תשובות לגולשים בשאיפה ליצירת שיח ענייני בנושאים שונים הקשורים לעבודת הועדה. לא תמיד הצוות משיג מענה לשאלות, ולא תמיד הגולשים מרוצים מהמענה אותו הצוות משיג, אך ההקשבה קיימת באופן תמידי, שאלות נשאלות, תשובות ניתנות, ושיח נוצר.

מעולם לא היה בישראל שיח אקטיבי כל-כך בין ציבור בפייסבוק וטוויטר לבין ועדה ציבורית מקצועית.

שתי הפלטפורמות הנוספות, יוטיוב ובלוג, נוצרו במטרה להעביר דיווחים ועדכונים ישירות מחברי הועדה אל הציבור האינטרנטי. הצוות מקפיד על אותנטיות כראוי למדיה החברתית, ללא דף מסרים או יועצי תקשורת. צילומי הוידאו הם one-take ללא עריכה, והפוסטים בבלוג מובאים בשם אומרם. בנוסף, לצוות היה חשוב לאסוף שאלות קשות מהשיח האינטרנטי, להעביר אותן למנואל ולחברי הועדה, ולפרסם תשובות כפוסטים בבלוג או סרטונים ביוטיוב.

לדוגמה, לשאלה שהעסיקה מאוד את הגולשים "מה אם הממשלה תמסמס את מסקנות הועדה"? ענה מנואל בוידאו ביוטיוב. כדי לענות לשאלה שהטרידה רבים, לגבי יצירת שינוי אמיתי לכיוון של מדיניות רווחה, ערכנו שיחה אישית עם מנואל בנושא, ופירסמנו את התשובה בפוסט בבלוג. בתגובה להדלפות ופרסומים חלקיים ולא מדוייקים לגבי המלצות הועדה, שפורסמו בכל כלי התקשורת ועוררו דיון ציבורי סוער, צילמנו תוך כמה שעות סרטון בו מנואל מתייחס ישירות לפרסומים.

מודל כזה הוא תקדים שלא היה כמותו בישראל, שאלות ישירות מגולשים בפלטפורמות השונות מתווכות ע"י צוות מדיה חברתית ונענות בצורה כמעט-מיידית ע"י חברי ועדה מקצועית שמתדיינת בדלתיים סגורות. מודל כזה יוצר מצב בו לגולשים יש גישה טובה יותר למידע מאשר לנציגי התקשורת המסורתית. כל מידע שהתפרסם דרכנו במדיה המסורתית – אנחנו יודעים שהעוקבים שלנו קיבלו אותו קודם.

לא כל השאלות נענות. ישנן שאלות שהצוות לא מצליח להשיג להן מענה מחברי הועדה, לעיתים כי השאלות אישיות ולא פונות לרובד המקצועי, ולעיתים כי התשובות יכולות לחשוף את המלצות הועדה המתגבשות בטרם עת, ומנואל הבהיר לציבור ולתקשורת שתהליך העבודה בו הוא בחר הוא גיבוש מסקנות בדלתיים סגורות ללא תקשורת עד ליום פרסום הדו"ח.

אנו מנסים לצעוד בין הטיפות ולעשות את השירות הטוב ביותר לגולשים במגבלות הקיימות. לענות על שאלות באופן מיידי, להסביר מושגים כלכליים, לתקשר את העקרונות המנחים את עבודת הועדה, להפנות שאלות קשות למנואל, ולוודא מעבר לכל ספק שמנואל וחברי הועדה מבינים את מגוון המצוקות שעולות מן הציבור ואת חשיבות השליחות שהוטלה עליהם.

אנו מקווים שציבור הגולשים והעוקבים שלנו מבינים את החשיבות שיש להם בתהליך הזה. אנחנו יודעים שאנחנו כאן בשבילם.

צוות מנואל:
אורן צוקרמן, שירי פרציגר כהן, אלעד דהבני-לוי, אבינעם שפרן ותמר דמארי

10 תגובות לצוות מנואל על תהליך עבודתו ומגבלות השיתוף

  1. Pingback: פוסט סיכום | צוות מנואל 2011

  2. שוקי, מי קרא לך פופוליסט ולמה? שלח קישור לציוצים העסיסים.
    ולצוות מנואל, אולי בנוסף לטפיחה עצמית על השכם תפרסמו פוסט על אותן פניות שלא נענו או שבדיעבד, אתם מבינים שהתגובה שלכם היתה לא במקום

  3. שוקי גלילי says:

    הכל טוב ויפה, אבל אני עדיין ממתין לתשובה עניינית לשאלה ששאלתי בטוויטר וכמוני עוד חצי תריסר אנשים.

    הרעיון בשיתוף הוא *לא* לענות לשאלות הקלות ולהתחמק משאלות מאתגרות, שזה בדיוק מה שעשיתם.

    ספציפית, החלק שבו כיניתם אותי "פופוליסט" הזכיר לי התבטאות דומה של ראש הממשלה, וגרם לי לתהות בשביל מי בעצם אתם עובדים.

    • teammanuel says:

      שוקי
      קודם כל לא אמרנו שאתה פופוליסט. התייחסנו לאמירה ספציפית שלך שנראתה לנו לא עניינית. אנחנו לא חושבים שאתה פופוליסט ומעריכים את הדיאלוג שאתה מנהל איתנו. עם זאת, זו היתה בחירת מילים מצערת ואנחנו מתנצלים. אם צריך נבהיר שוב: אנחנו עובדים בשביל מנואל והוועדה ומטרתנו היא לתווך בינם לבינך ושאר השותפים לשיח במדיה החברתית.

      קשה לנו להבין למה אתה חושב שלא ענינו על שאלות קשות. ענינו על הרבה שאלות קשות שנשאלו בשיח – שאלות שלא תמיד היה נח לאנשי הועדה להתייחס אליהן – אבל התעקשנו וסיפקנו תשובות. נכון שלא כל שאלה נענתה, אבל אין ספק שכמות ואיכות המידע שעבר מחברי הועדה אל הגולשים היא חסרת תקדים בשיח הציבורי.

      גם לשאלתך ענינו בצורה הנכונה ביותר לתפיסתנו. הדיון על ערכים אישיים של כל אחד מחברי הועדה לא נראה לנו כחלק מהנושאים הרלוונטיים שאנו אמורים לעסוק בהם. זכותך לא להסכים עם זה, אבל זו עמדתנו.

      בשלב זה של התהליך, כאשר אנחנו מתקרבים יותר למועד הגשת ההמלצות, נוכל לענות על יותר ויותר שאלות. אתה מוזמן לחזור ולשאול שאלות שלא זכו למענה, ואנחנו נעשה כמיטב יכולתנו לענות להן

  4. מאפיהו says:

    לצערי לא גיליתי אתצ הדרך לפרסם אצלכם פוסט.

    צוות מנו מול צוות ספיבק: מלחמת האתמול בשלשום

    מאת מאפיהו

    mafyahu@gmail.com

    http://mafyahu.wordpress.com/

    באמצע השבוע התפרסמו קצת דברים מטעם "צוות המומחים" הקרוי גם "צוות ספיבק", וכן התפרסמו דברים אודות ההמלצות הצפויות של צוות טרכטנברג (שהפרופסור מתייחס אליהם כאל הדלפה מגמתית וסלפנית). הקשבתי לשני הערוצים הממלכתיים ביום ה’ בבוקר. כצפוי וכרגיל, התייחסו השדרנים בסרקזם נשכני אל המלצות טרכטנברג ואילו אל המלצות ספיבק הם התייחסו בנמיכות קומה סוגדת ("המומחים"!). בעניין הזה מיושרת התקשורת הממלכתית עם העיתונות הכתובה הממוסדת. מזל שלפחות ברשת אפשר להגיע גם לחומרים אחרים.

    ולא שיש לי הרבה לומר בזכותו של צוות טרכטנברג, כמו שעוד תראו.

    קודם ליום ההמלצות באמצע השבוע, עוד ביום א’ , התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס שעניינו "מיצוי אפשרויות התעסוקה של בוגרי התואר הראשון". ובאותה הזדמנות חגיגית, כשסטודנטים תל אביביים הפריעו לד"ר לפילוסופיה יובל שטייניץ לספר זיכרונות נעורים מבניין גילמן הסמוך, פרש הפרופ’ מנואל טרכטנברג את עיקר משנתו ואמר:

    "כלכלת השוק שהתפתחה בישראל בעשור האחרון היתה דורסנית, ויצרה מציאות של כוח מונופוליסטי מוגזם, וצריך לרסן אותה לפני שיהיה מאוחר".

    כנראה לא היה נוח או נעים לפרופסור טרכטנברג להשתמש בביטוי הרגיל והרווח לאחרונה בפי העם, דהיינו ,"קפיטליזם חזירי". וכך במקום להגיד את המילה "קפיטליזם" הוא אומר"כלכלת שוק" ובמקום לומר "חזירי" הוא אומר "דורסני". אבל כולם מבינים במה מדובר.

    הפרופסור טרכטנברג גם מגדיר, באותו משפט, את מסגרת הזמן שבה פעל הקפיטליזם הדורסני את פעולתו הרעה: "בעשור האחרון". כלומר, העשור שבו פעלו שלוש הממשלות של הליכוד, קדימה ושוב הליכוד. בממשלה הראשונה היה בנימין נתניהו שר האוצר, בשניה היה ראש האופוזיציה, ובשלישית הוא ראש הממשלה. עדין ככל שיהיה, ברור מי, לדעת טרכטנברג, נושא בחלק ניכר לאחריות לכלכלת השוק הדורסנית שהיא שורש הרע.

    ומדבריו יוצא שהוא רוצה להחזיר אותנו עשור לאחור.

    טרכטנברג , אם כן, מבקש להחזיר אותנו לאתמול. ל-2001, בערך.

    יתכן שאילו היה טרכטנברג נועז יותר, היה מגדיר את האתמול הנחשק במרחק גדול יותר. 15 שנים לאחור. כלומר, אותה שנה שבה התיישב בנימין נתניהו לראשונה בכסא ראש הממשלה, והחל לשחרר את החבל לחבריו הטייקונים בשם אידיאולוגיית "השוק החופשי". החופש למסות בכבדות את המוני העם ולשחרר ממס את החברים העשירים. החופש של החברים העשירים לצפצף על החוקים האוסרים קרטלים של מחירים וניצול לרעה של מצבים מונופוליים ועוד חרויות שנטלו לעצמם ושהעניקו להם חבריהם הפוליטיקאים. ובקיצור: החופש לשדוד.

    מן הצד השני עומד הצוות השני, זה של המחאה, צוות "ספיבק יונה", המבוסס על אנשי אקדמיה. בינתיים התפרסמו מטעם הצוות הזה רק כמה המלצות ביניים בתחומי העבודה, החינוך והבריאות. אך אפשר למצוא ברשת שפע של פירסומים מטעם חברי הצוותים של "המומחים" וראשיהם, והתמונה ברורה למדי: עוד מיסים, עוד תקציבים, עוד הלאמות – וכמובן קצת מנות של שנאה כלפי חרדים וגם סתם צביעויות.

    למשל: בהמלצות "צוות ספיבק" בתחום העבודה, אין מילה על תופעת העובדים הזרים והמסתננים, אף שידוע יפה כי התופעה הזאת היא אחת הגורמים העיקריים לשתי תופעות חמורות בחברה הישראלית:

    האחת – תופעת המסתננים והעובדים הזרים – מאות אלפים – לוחצת בכבדות על השכר בכל המשק כלפי מטה, ובמיוחד ברמות השכר הנמוכות.

    השניה – אותה תופעה גורמת להעלאת רמת האבטלה בשכבות העניות של החברה הישראלית – ערבים, חרדים, אתיופים ומזרחיים. אלה השכבות שגם רמת השכר שלהן נפגעת בצורה החמורה ביותר כתוצאה מייבוא מוגבר של עובדים מבחוץ.

    כלומר: גם אבטלה וגם שכר נמוך במיוחד בעשירונים התחתונים של החברה הישראלית, על שני עמיה.

    משפט כמו "עניי עירך קודמים", מבחינת "המומחים" הוא בלבול מוח של הדוסים, ממבו-ג’מבו תיאולוגי, שאין בו עניין לאנשים נאורים ורחבי אופקים.

    סביר שעמדתם היתה שונה אילו היה יבוא המוני זמין וזול של דוקטורים ופרופסורים למשרות ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה בישראל. במקרה כזה יתכן שהיינו קוראים המוני מאמרים על הסכנה שבחנק האינטלקט הישראלי. יתכן שבאחד המאמרים הנידחים היה מישהו מזכיר את מאמר חז"ל המופלא "עניי עירך קודמים". ובוודאי היו מזכירים את תרומת המדיניות של "הדלת הפתוחה" (אולי "הפרוצה"?) לבריחת מוחות מסוכנת מהמדינה.

    אך לערבים, לאתיופים ולמזרחיים ולחרדים שבעשירונים התחתונים אין לאן לברוח.

    או למשל בתחום החינוך, ממליצים "המומחים" (בניגוד למגמת ההלאמה העוברת בדרך כלל כחוט השני בהמלצות ) דווקא להפסיק את השתתפות המדינה במימון מוסדות החינוך פרטיים. הפגיעה היא כמובן בעיקר לחרדים, אך כדי לאפשר אותה מוכנים חברי הצוות לפגוע גם בבתי ספר מיוחדים מסוגים שונים (שאולי קרובים יותר לליבם, אבל כשכורתים עצים, נופלים שבבים).

    ובתחום הבריאות מדובר בתוספות של מיליארדים לתקציבי המדינה, וכמובן בהלאמות של תחומי רפואה שונים. עוד נעמוד על משמעותם האמיתית של המיליארדים הנוספים ושל ההלאמות.

    וכל זה בעצם הוא חזרה לסוציאל-דימוקרטיה.

    חזרה לשלשום.

    כך שצוות מנו מבקש להחזיר אותה אתמולה, אל הקפיטליזם הטרום חזירי, או נכון יותר, אל התקופה שבה היה מדובר עדיין בגור חזירים, וכיוון שהיה גור, עדיין לא היה תיאבונו מרובה כל כך ואכל משלנו בדחילו.

    בעוד שצוות ספיבק מנסה להחזיר אותנו שלשומה. אל הסוציאל דימוקרטיה, בערך נוסח מפא"י-המערך-העבודה.

    בתקופה האחרונה, לרגל המגמה "החדשה" הזאת, יש נטיה בולטת בתקשורת לתאר בצבעים ורודים ביותר את התקופה ההיא, את השלשום שאליו מבקש צוות ספיבק-יונה להסיג אותנו. הוי השיוויון, הו העוני המתוק של כולם, הוי הסולידריות החברתית, הוי ההסתדרות בשיא תפארתה, הוי חברת העובדים, הוי הוי הוי.

    הוי, שטויות.

    ביליתי בגן העדן הסוציאל-ממלכתי הזה 29 משנות חיי.

    לאבי המנוח לא היה סיכוי להתקדם במקום העבודה הממשלתי שלו כי לא היה לו פנקס מפלגה אדום.

    הגזענות של המשטר כלפי היהודים המזרחיים היתה נוראה וכלפי הערבים – מחפירה.

    בתקשורת היתה "ועדת עורכים" – מנגנון של צנזורה עצמית ותיאום עמדות בין טייקוני התקשורת ואדוניה. (הקולקטיביות הרעיונית שמוצאים היום בעיתונות הממוסדת ביחס למחאה, היא רק רמז למה שיקרה פה לחופש העיתונות אם יחזרו הבולשביקים לשלטון.

    טלפון אפשר היה לקבל במשך עשרות שנים רק עם פרוטקציה.

    פרוטקציה היתה בכלל שם המשחק.

    ההסתדרות המפוארת שקולות הגעגועים אליה גרועים בהרבה מצחוק הצבוע, היתה פודל צייתני של הממשלה ושל חבריה הטייקונים בתפקידה כאיגוד מקצועי. וממש באותה עת היתה ההסתדרות בור חסר תחתית של חוסר יעילות, שחיתות והפסדים בתפקידה כתאגיד עיסקי או כקופת חולים או כקופות פנסיה. כמו הממשלה, היתה ההסתדרות גן עדן של עסקני מפלגות, מקורבים לצלחות ובני משפחותיהם.

    אלה המגדפים עד היום את חיים רמון ואת עמיר פרץ על שפרקו את ההסתדרות אינם יודעים מה הם שחים, או שהם מפא"יניקים קשישים , לאומניים וגזעניים מגבעתיים. אילו היו מניחים לדינוזאור הזה להמשיך בגוויעתו כסידרה, לא היתה בנמצא היום מפלגת העבודה, גם לא בדמותה המצומצמת. לא היה עוד סיכוי לשום שמאל בישראל, אחרי השם שהיתה מוציאה לו ההסתדרות המתמוטטת ומשפריצה לכל עבר. כל השמאל למינהו חייב להודות לרמון ולפרץ שפירקו את המוקש הזה לפני שהתפוצץ בפרצופו.

    עופר עיני וההסתדרות המצומצמת שלו עם הוועדים הגדולים, עם כל הביקורת וכל הבעיות?

    זהב טהור לעומת ירוחם משל ולעומת ישראל קיסר, זכר צדיקים לברכה. וגם לעומת בן-אהרון המנוח, דימוקרט גדול שהודיע במהפך של 1977 : "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה." זאת אומרת, בדיוק אותו "לשלטון בחרתנו" של נתניהו וחבריו.

    וגרוע אף מההסתדרות היה המנגנון הממשלתי. הבזבוז, השחיתות וההתעללות באזרח הקטן היו גרועים בהרבה מהיום. בלי שום השוואה. שלא יספרו לכם מעשיות, מיידלעך ואינגלעך. נכון. התקציבים הממשלתיים היו אז גדולים בהרבה יחסית לתמ"ג (אז קראו לזה תל"ג), אבל כמה מהכסף הגיע לאזרח שנזקק לו? כמה כסף יצא לפעולות, ולא לשכר? רמז: בערך כמו היום. הכסף זרם אל החתולים שליד הצלחות. זה הדבר שמתגעגעים אליו אלה הצובעים בוורוד את השחיתות של השלשום.

    וזהו בדיוק עיקר סכנתה של ועדת השלשום והמלצותיה. שהם יחזירו אותנו למנגנון הממשלתי המנופח. הקלות שבה הם ממליצים להעלות מיסים ולהגדיל את התקציב בעשרות מיליארדים, בלי לפרט מה בדיוק ייעשה בהם להוציא כל מיני דיבורים כלליים, מרמזת מה הולך להיות.

    שוב מנגנון ממשלתי אדיר ועתיר תנאים וקביעות, מרופד בפנסיות תקציביות נדיבות ובהתנשאות חסרת גבולות של המוני הבירוקרטים החדשים כלפי הזקוקים לשירותי הממשלה. בהתחלה הם עוד ישאירו משהו לתקציב הפעולות המופנה לטובת האזרחים, אך בהדרגה, ודי מהר, יבלעו השכר והתנאים והפנסיות את תקציב הפעולות, כמו שתמיד קורה, ונמצא את עצמנו שוב, בדיוק כמו שכבר היה לנו שלשום, עם המוני אנשים המקבלים שכר ממשלתי יפה , אך אינם עושים הרבה לא רק משום שלא ממש בא להם (כי זה המון עבודה) – אלא משום שלא נשאר כסף לפעולות מרוב משכורות. והכסף שהנשאר? גם ממנו לא יגיע הרבה לנזקרקים האמיתיים. הרוב ילך לכיסיהם של קבלני הממשלה ומחיריהם המופקעים.

    ובקיצור: במקום הקפיטליזם החזירי, רוצים להחזיר לנו את הבולשביזם החזירי. כמו שקודם הפריטו כל מה שזז, עכשיו ילאימו כל מה שזז. במקום שישדדו אותנו כמה אלפי טייקונים מתנשאים, ישדדו אותנו כמה עשרות אלפי פקידים ממשלתיים מתנשאים. במקום שהאזרח יהיה שפוט של הטייקונים, הוא יחזור להיות שפוט של הפקידים.

    תודה רבה, מחאה.

    אז מה אתה רוצה, תגידו לי. תבחר כבר. צריך להחליט.

    קפיטליזם חזירי משופר כמו שהיה ב-2001 או ב-1996, שמציעה לך ועדת טרכטנברג – או בולשביזם חזירי סוציאל דימוקרטי כמו שהיה פה ב-1977 ומטה?

    ותשובתי: איני מוכן לבחור בין הדבר והחולירע. אני דוחה את שניהם. אני מסרב להעדיף את השלשום על האתמול, או את האתמול על השלשום.

    אז מה כן?

    בניגוד לרבים אחרים, אני דווקא שמחתי שקראתי בעיתונים שבין יוזמי המחאה יש אנרכיסטים רבים. אט אט נרגעתי. כשהתפרסמו המספרים של הסקרים, על התמיכה הציבורית העצומה במחאה, חכמעט 90%, חשבתי לי, יופי: תשעה עשירונים של אנרכיסטים. אך אט אט נרגעתי ולא שמחתי עוד על האנרכיסטים של המחאה. הבנתי שכשמם לא כן הם. שאם לא כן לא היו מפקידים חבורה של "מומחים" בולשביקים על תכניות הלאמה וקוראים לזה "צוות המומחים של המחאה". ממתי אנרכיסטים תומכים בהלאמה? מה זה – אנרכו-פאשיסטים? למה שאזרחי המדינה, אנשים חופשיים ואדוניה האמיתיים היחידים של הארץ ושל משאביה, יתנו מה ששלהם בדין בבצדק, בידי מנגנון מנופח של פקידים ממשלתיים על תאריהם האקדמיים השונים? למה יותר טוב להפסיד מה ששייך לנו לטובת חבורת בירוקרטים, מאשר להפסיד מה ששלנו לטובת הטייקונים וממשלת הבובות שלהם?

    אז מה כן?

    הנה דוגמא לחשיבה מעשית ופשוטה שדוחה את הקפיטליזם החזירי ואת הבולשביזם החזירי. חשיבה שלוקחת בחשבון את האדם, את האזרח הפשוט ואת צרכיו וטובתו.

    המחאה, בתחילתה, היתה מחאת דיור. זוכרים? לכן היו אוהלים. בתור סמל לבית שאיננו.

    ואמנם, אין ספק שהקפיטליזם החזירי, המשכו של הבולשביזם החזירי, כשל כישלון עמוק בתחום החשוב הזה של זכויות האזרח, הזכות הבסיסית למקום מגורים, לבית. זכות שהיא שניה רק לזכות לחיים.

    והנה, כאשר יש צורך במאות משכורות כדי לרכוש קורת גג סבירה וכאשר משפחה בעלת הכנסה חציונית צריכה להקדיש שליש עד חצי מהכנסתה לשכר דירה – משהו פה דפוק בצורה יסודית. כל אדם מבין את זה. לדעתי, התובנה הזאת היא שהיתה הסיבה לתמיכה הציבורית הרחבה במחאת האוהלים, אפילו עוד קודם שהוסבה למחאת יוקר המחייה. כל אחד צריך לגור איפשהו, וגם אם הוא עצמו מסודר, הרי שאם אינו אחד מהטייקונים ומקורביהם – הרי שילדיו בבעייה, או אחיו או אחותו או חברים.

    אז עוד לא ברור מה שיציע צוות טרכטנברג בתחום הדיור. באשר לצוות ספיבק, נא לשים לב שהם לא מייחסים לעניין הדיור אותה תשומת לב שהעניקה לו יוזמת המחאה דפני ליף. ברשימת הצוותים של ספיב-יונה אנו מוצאים : "צוות הדיור והתחבורה". כלומר, הדיור, מבחינת "המומחים" הורד לדרגת תת-נושא. מספיקה לו חצי ועדה. ובכל מקרה אנו שומעים שהפתרון לא יהיה מיידי… לא יהיה קל… צריך סבלנות… לוקח שנים לבנות דירה… נצטרך לחכות ולקוות שהגדלת ההיצע תפעל בכיוון של מיתון המחירים…וכן הלאה.

    אבל אם בגלל זה פרצה המחאה שהוציאה מאות אלפים לרחובות, בשעה שמיליונים בבתים תומכים בהם – האם אין זה סימן מספיק שהבעיה היא מיידית, קשה, מציקה וכואבת כבר עכשיו -מיד?

    החולה מעונה וצווח מכאבים – ואילו צוות טרכטנברג וצוות ספיבק מציעים לו תרופות שיתחילו להשפיע בעוד שנתיים?

    מי אמר שצריך לחכות שנתיים?

    כבר היתה בתולדות המדינה הזאת בעייה חריפה של דיור. זה היה בתחילת שנות התשעים, כשמקביל היו עליות גדולות מאתיופיה ומארצות חבר העמים. מזל שהיתה אז ממשלה שלא חיכתה למחאה. שהבינה שמדובר בשעת חירום, והביאה פתרון לשעת חירום.

    קרוואנים.

    אז זה צד אחד של הפתרון. אפשר להביאו במיידי. כבר יש ניסיון מצטבר. בתחילת הניינטיז הוצבו עשרות אלפי קרוואנים בכמה עשרות אתרים. מאז צבר צה"ל ניסיון רב בהצבת מגורונים. קיימת עמותת "אוהלים", של הצעירים הבונים בנגב מקומות יישוב המבוססים על קרוואנים. המפונים מעזה שוכנו באופן זמני בקראווילות. זה אינו תחום חדש.

    ובכן – מדוע לא להקל מיד על המצוקה? מדוע לא יקצו הרשויות המקומיות והממשלה לאלתר קרקעות ציבוריים פנויים להקמה של מחנות קרוואנים בריכוזי האוכלוסייה שבהם יש בעיית דיור חריפה? ולא מדובר במתנות. יתכן שבשוליים יהיה צורך להקצות לנזקקים וחסרי יכולת מספר מסויים של קרוואנים ללא תשלום. אך הרוב הגדול של המגורים הארעיים האלה ישלמו את עצמם (אם לא תרכוש אותם הממשלה מהקבלנים במחירים המופקעים החביבים עליהם) מתוך שכר הדירה תוך שנתיים-שלוש. אין צורך בתוספת תקציבית אמיתית. רק במימון ביניים.

    והתוספת המיידית הזאת, גם תוריד ללא ספק בשיעורים ניכרים את מחירי שכר הדירה בריכוזים העירוניים.

    ושכר הדירה שיוזל במידה ניכרת, יוריד גם את הלחץ על שוק הדירות לרכישה.

    ובעקבות הירידה בביקוש לדירות למכירה, תהיה גם ירידה במחירים.

    וכל זה יכול לקרות כבר בטווח של חודשים ספורים. כמעט מהיום למחר.

    אך זה רק פתרון ביניים, עד שייבנה דיור להשכרה. עניין שלוקח אצלנו שנים (ועד היום אינני מבין מדוע). ויתכן שעדיף שגם את הדיור להשכרה לא תבנה הממשלה, כדי שלא תתנפח לשווא. לא מזמן קראתי הצעה באחד העיתונים, שינהגו בעניין זה כמו בארצות אחרות: שקרנות הפנסיה והגמל ישקיעו בדיור להשכרה. זה יהיה טוב לחוסכים, שלא יהיו נתונים לתנודות המכאיבות של הבורסות. זה יהיה טוב לשוכרים, שלא יהיו נתונים למשוגותיו של המנגנון הממשלתי, ובעלי הבית שלהם יהיו הוריהם או אחיהם המושקעים בקופות הפנסיה.

    החסרונות של ההצעה הזאת ברורים: היא לא בהכרח תעשיר את הקבלנים, אלא להיפך: תוריד את מחירי הדירות. היא גם לא תעשיר את הממשלה, כי מחירי הקרקע עלולים לרדת והממשלה תפסיד. והיא גם לא מחייבת מנגנוני ענק של בירוקרטים חדשים.

    קרוואנים כדיור המוני, זמין וזול, צעד שכולו לטובת האזרחים.

    לא מקרה הוא, שכאשר באו לאחרונה השוטרים לפנות את המאהל של אנשי שכונת ג’סי כהן בחולון, הם זעקו: תנו לנו קרוואנים.

    מה שעלול רק להוריד את הסקס-אפיל של הרעיון אצל המומחים. זה לא מקורי וגם פשוט מדי. קל לביצוע, מהיום למחר, לא מחייב תכנון של שנים, ועדות של מומחים, תיאוריות של גיאוגרפים וכן הלאה. סתם קרוואנים על סתם אדמה. אינסטלציה: פשוט. חשמל: פשוט. שבילי גישה: פשוט. קרקע ציבורית: פשוט. אכלוס: פשוט. גביית שכר דירה: פשוט.

    פשוט מדי.

    ובהמשך לרעיון הזה:

    בכל ארצות האו-אי-סי-די רווחת צורת מגורים סבירה, נוחה ואף כיפית מכמה בחינות, המקובלת בעיקר על העשירונים התחתונים, בגלל מחירה הנמוך ויתרונותיה הרבים. במערב אירופה ובצפון אמריקה, בדרך כלל לצד ריכוזי האוכלוסיה הגדולים ולפעמים גם באמצע שום מקום, נטועים אלפים רבים, אם לא עשרות אלפים של חניוני קרוואנים ומגורונים.

    היתרונות ידועים: מתקן המגורים אינו יקר לקניה או לשכירות. שכר החניה אינו רב. סביבת המגורים סימפטית לאין ערוך, מבחינת תנאי התברואה, איכות האוויר והמרחק מגורמי פשע, משכונות העוני העירוניות, הסלאמס והשיכונים הצפופים והמכוערים. פתאום לסתם אנשים מהעשירונים התחתונים יש אפשרות לגור ליד חורשה או יער, ליד שדה פרחים פורח, או אפילו לא רחוק מהים. אפשרויות השמורות אצלנו עד היום לעשירים, לקיבוצניקים ולמושבניקים ולבני מזל מופלאים, ולהם בלבד.

    הנה לכם עוד שיטה פשוטה, בדוקה ומקובלת להקל על מצוקת המגורים, ודווקא של אלה הנזקקים ביותר.

    וגם זו שיטה שאינה צריכה לעלות מיליארדים לאוצר המדינה. היא לא מחייבת הלאמות, היא לא מחייבת מנגנון של פקידים שיפקחו על מחירים, וקשה מאוד לומר עליה שהיא קפיטליסטית במיוחד או סוציאל דימוקרטית מיסודה, או קשורה באיזם כלשהו. היא רק פיתרון דיור פשוט ונוח וזמין ומיידי למדי להמוני אנשים. ושוב, לא המצאה מקוריתצ, אלא פתרון שעובד להפליא במקומות רבים. לא צריך משכנתאות ומיליון שקלים, לא צריך לחכות שנתיים, ואפילו אין צורך להשאיר כמה מאות שקלים במשרד הטאבו תמורת איזו פיסת נייר, עוד אחת מצורות השוד הסחיטה של המנגנון הממשלתי, שאינן טובות בכלום ומאום משיטות השוד של הטייקונים.

    ועוד:

    מדי פעם נתקלים בעיתונים במודעות המביאות לידיעת הציבור שמועצה מקומית משחררת למכרזים כמה עשרות או מאות של חלקות המיועדות לבניה צמודת קרקע.

    חלק מהחלקות נרכשות על ידי קבלנים. אך רובן נחטפות על ידי אלה שידם משגת, ורוצים לבנות לעצמם וילה.

    כלומר, בתנאים של ישראל – מיליונרים.

    היתרון של השיטה ברור. כשבעלי הווילה קונים את הקרקע – הם בוחרים את הקבלן. הם מכתיבים לו את התנאים ואת המחיר, והוא בונה להם בית לפי הזמנה. כל היתרונות לצידם. שוק של קונים.

    אך בכל מה שנוגע לדירות העממיות בבתי המגורים, השוק הוא שוק של מוכרים. שוק של קבלנים.

    למה?

    כי המכרזים של מנהל מקרקעי ישראל אינם פתוחים לקהל הרחב. הם פתוחים לקהל אכסקלוסיבי מאוד: קבלנים וחברות קבלניות.

    למה, בעצם?

    למה שלא תהיה אפשרות לדיירים, לאלה המבקשים לרכוש דירות חדשות, להתאגד בקבוצות, ולרכוש מהמנהל במשותף את חלקות הקרקע שעליה יבנו את בית הדירות שלהם, אחרי שיחליטו על הקבלן ועל המחיר שהם מוכנים לשלם לו (ואם זה לא מתאים לו, חזקה שימצאו קבלן אחר). למה בדיור למיליונרים אפשר שיהיה שוק של קונים – ובדיור העממי יותר יכול להיות רק שוק של מוכרים?

    ובאשר לדיור לסטודנטים:

    למה שהממשלה תבנה את הדירות האלה? למה לא אגודות הסטודנטים, או גם אגודות הסטודנטים והאוניברסיטאות במשותף? למי יש עניין לתת כוח רב מדי בידי הממשלה, לעומת אזרחיה, אגודותיהם ומוסדותיהם?

    בקיצור:

    תעזבו אותי מקפיטליזם חזירי ומבולשביזם חזירי. תעזבו אותי ממנגננונים ממשלתיים מנופחים ומכל מיני שיטות של "כלכלת השוק" לשדוד את האזרחים בפתרונות יקרים וארוכי טווח, כשאפשר לפתור בעיות בזול ומהר.

    אז אני לא נגד שיוויון. אני בעד. אני גם לא נגד ריפורמה במערכת המיסוי. אני בעד. אבל קודם כל אני בעד זה שהכסף יגיע לאנשים הזקוקים לו. שלא ייבלע בכיסיהם, בכרסיהם ובכרטיסי הנסיעות לקונגרסים בחו"ל של המתווכים למיניהם, קפיטליסטים או סוציאליסטים או כל איזם אחר. ויתכן שלא בכל תחום אפשר להחיל פתרונות פשוטים ולעתים יש צורך בפתרון ממלכתי, כאשר המדינה קטנה כשלנו. אלא שבמקרים האלה צריך להשגיח בשבע עיניים שהכסף לא ייבלע מיד, או אחרי תקופת חסד קצרה, על ידי מעמד חדש ומתנפח של פקידים.

    ובאשר לתחום הדיור, כדאי לזכור את המספרים הבאים:

    כשההוצאה של המשפחה החציונית לדיור תרד, כך או אחרת, משליש עד חצי ההכנסה לרבע עד שליש ממהכנסה – ירידה מ-42% בממוצע ל-29% בממוצע – זה יפנה לכל משפחה חציונית לא מאות, אלא אלפי שקלים. כל ירידת מחירים של אחוזים ספורים בסעיף הדיור, שקולה לירידות מחירים של עשרות אחוזים בסעיפי הוצאות אחרים. הכנסה ממוצעת של משפחה חציונית בישראל מסתכמת בערך ב-10 אלפי שקלים. זה אומר שרציונליזציה של שוק הדיור, תחסוך למשפחה החציונית בערך 1,250 ש"ח לחודש.

    סכום השווה ל-250 גביעי קוטג’ בחודש. 15 אלף שקלים ויותר בממוצע בשנה. שמינית מן ההכנסות. המון כסף.

    ברור שאילו היתה טובת האזרחים לנגד עיניהם של המומחים מצוות ספיבק, לא היו מתנפלים על בתי הספר הפרטיים או המיוחדים, שהיום הם של חרדים ועשירים בלבד. להיפך: היה עליהם לחשוב איך להרחיב ככל האפשר את התופעה הזאת ולתמוך בה ככל האפשר. אבל שנאת החרדים והחשיבה "הממלכתית" סימאה את עיניהם. הבירוקרטים של החינוך הממלכתי מתקשים לראות בשיוויון נפש איך חלקים של האוכלוסיה חומקים משליטתם המוחלטת. הם רוצים להעניש את העבריינים האלה, כדי להשיג עוד שליטה, בירוקרטיה נפוחה עוד יותר, והכל במסווה של דאגה לעם ושיוויוניות.

    ולא בעיה גדולה להראות כיצד יכול לעבוד העיקרון הזה בכל תחום ותחום של החיים והכלכלה. העיקרון פשוט: החזרת הכוח והמשאבים של החברה לבעליהם האמיתי – האזרח הפשוט. במישרין ובמינימום ההכרחי של גורמי תיווך, שאסור לתת בידיהם יותר מדי כוח, בגלל טיבעם השתלטני והנצלני.

    לא לבירוקרטיה ממשלתית מנופחת.

    לא לפוליטיקאים

    לא לטייקונים.

    ובאשר לאחרונים, לא הייתי דואג יותר מדי. החזן איציק אלרוב מבני ברק עם מרד הקוטג’, ועכשיו הסטודנטים, העושים את הסטאז’ על חשבון השופרסל ותנובה (בשלב זה) מלמדים אותנו בעצם הימים האלה, איך ניתן להתאים את מחירי המזון , בינתיים (וקרוב כל מיני מחירים נוספים, יש לקוות) לדרישות ההגיון וקהל הקונים.

  5. חבל שלא התייחסתם למה שכתבתי כבר מזמן:

    אז מאיפה לוקחים כסף?
    1. החזרת מס הנסיעות. מי שאין לו גם ככה לא נוסע…
    2. להנהיג מע"מ דפרציאלי. העלאת מע"מ על מוצרי מותרות (הכפלה ואף שילוש)
    גם במותרות אפשר לעשות דרגות למשל:
    יינות מיובאים שהמחיר לצרכן בהם הוא מעל 100 ₪ המע"מ יקפוץ ל-30%
    יינות מיובאים שהמחיר לצרכן בהם הוא מעל 300 ₪ המע"מ יקפוץ ל-50%
    כך גם בגבינות מיובאות ושאר מוצרי מותרות…
    מוצרי חשמל מעל 10,000 לצרכן , כמו טלוויזיות, מקררים וכו’ ימוסו ב-30% מע"מ.
    מעל 20,00 ₪ המע"מ יקפוץ ל-50% .
    מוצרי יוקרה מובהקים כמו:
    מכוניות מעל 200,000 ₪ לצרכן, יאכטות וכו’ ימוסו אוטומטית ב-50% מע"מ.
    ואז, במוצרי יסוד למשל אפשר להפחית את המע"מ ל-5% בלבד.
    אפשר להבדיל גם בין מוצרי בריאות למשל, דגנים מלאים, קמח מלא וכו’, לבין מוצרים שאינם כאלה
    ולעודד צריכה של מוצרי בריאות, שזה אינטרס ברור של המדינה.
    3. מיסוי עסקים המוכרים מזון מהיר ופוגעים בבריאות הציבור.
    4. חשמל- מוזילים למי שצורך מעט ומעלים למי שצורך הרבה, על פי מספר נפשות כמו במים.
    5. בדיור- לחייב קבלנים לבנות תוך פרק זמן מסוים ולא למשוך את זה כמה שהם רוצים.
    6. להחזיר דחוף, את הפיקוח על שלל מוצרי יסוד ולהרחיב את הרשימה, כולל הסולר.
    7. להילחם בריכוזיות. עידוד יצרנים קטנים בתחומים שיש בהם מונופול
    ומניעה בחוק של ממונופולים לקנות עסקים קטנים מתחרים.
    (לחוקק למשל, שחברה שמחזיקה נתח שוק של 15% ומעלה בשוק מסוים, כמו שוק החלב וכו" לא
    תוכל לרכוש חברות קטנות מתחרות באותו תחום בארץ, להפריד בין ההון לתעשייה).
    8. הנהגת מס חברות דפרציאלי. יצואניות ישלמו פחות ויבואניות ומונופולים ישלמו יותר.
    אם תנובה למשל הייתה צריכה לשלם 80% מס היא הייתה מוכרת את אחזקותיה.
    כלומר, צריך לנקוט ב-"צעדים הנכונים" ואז מרוויחים פעמיים,
    גם לוקחים מהעשירים בלבד וגם תורמים למשק ע"י צמצום היבוא, הקטנת הגירעון המסחרי, עידוד התעשייה והתיירות המקומית וכו…

    וכבר כתבתי על כך לפני קרוב ל-3 שנים…
    חבל שאף אחד לא הקשיב… הנה:

    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1476398

    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1477800

  6. יוסי says:

    טור מאוד מעניין. בלי קשר לדעתי בנוגע למסקנות (שטרם פורסמו) , אני חושב שעצם המאמץ והכנות שעוברת במדיה שבה בחרתם להשתמש צריך להיות מודל לחיקוי לארגונים ממשלתיים בעתיד.

  7. ארז רביב says:

    בגדול, אתם צריכים להתפטר.
    לא חסרה עבודה לממ"חים בימינו.
    אתם המוצהר עוסקים במראית – ומראית היא תכלית הועדה, לא כלום מעבר לכך.
    היא נועדה למשוך זמן, וגם אש, כדי לפצל את החזית של המחאה, בין הממשלה לועדה, כביכול, כאילו באמת מתחשבים בציבור. יש הבדל בין הקשבה לציבור – וכאן הועדה נתנה הצגה יפה, לבין התחשבות בו, וכאן הלוקש. אין לועדה מנדט להמליץ על שינוי משמעותי. ודווקא אקט ההקשבה לציבור רחב מאפשר, להמליץ כל המלצה שלא תהיה תוך הסתמכות על "העם" כדיעה. בסופו של דבר, המדיה החברתית, על אף שכלוליה, לא מאפשרת יותר דמוקרטיה, מפני שקבלת ההחלטות היא בכנסת ובממשלה ולא בבלוגים.
    גם הלחץ הציבורי צריך להיות מופנה לחברי הכנסת ולא לועדות הם יחסי ציבור משוכללים. בעצמי ניסיתי לשאול כמה שאלות תוכן במדיה חברתית ושמתי לב שהשואלים יודעים להציג נתונים ועובדות, ומומחי הועדה עונים בעיקר סיסמאות ואידיאולוגיות שעבר זמנן וכשלונן הוכח.
    ח"כ ליצמן צודק באומרו שהועדה פשוט מיותרת, חוץ מאשר לתדמית של ראש הממשלה, שעליה היא מסוככת. הספין האחרון מרגיז במיוחד: מנואל כאילו מתלונן על הדלפה אינטרסנטית, כאשר המדליף הוא נציג משרד האוצר בועדה – כל זה נועד לרכך את הציבור, כדי שהפרסום הרשמי יכלול עוד שתיים שלושה שינויים קטנים, וחלק מהמוחים יתפייסו. בגדול, ואולי דווקא בגלל , הכוונות הטובות, השתתפתם בתכנית מחושבת להונאת הציבור. עליכם, לפחות, להכיר בכך.

    • teammanuel says:

      ארז, תודה על התגובה.
      גם ללא העבודה בצוות מנואל לא חסרה לנו עבודה – כפי שפרסמנו בעבר רובנו עובדים במקביל במקומות נוספים (משרות מלאות) והעבודה בצוות מנואל היא לא מקור הפרנסה שלנו. איננו עושים אותה כי חסרה לנו עבודה במדיה חברתית.
      אנחנו לא מסכימים איתך בשום פנים ואופן שמטרת הועדה היא למשוך זמן או לפצל את המחאה. ראשית, הועדה עושה את עבודה בלוח זמנים צפוף מאד בדיוק על מנת להביא פתרונות מהירים אבל מעמיקים ולא למשוך זמן (אתה מוזמן להשוות לזמני עבודה של ועדות אחרות שנמשכים חודשים ואף שנים). לגבי פיצול המחאה – המלצות הועדה ישרתו את המחאה, הועדה היא מקצועית וערכית ומבינה שהמחאה היא הסיבה לקיום הועדה. זה שחלק ממובילי המחאה בחרו לא לתמוך בועדה זו זכותם, זו בחירתם, אך אין זה אומר שהועדה מפצלת. אנו עושים את עבודתנו מתוך תמיכה במחאה ועושים את מה שאנחנו עושים כי אנחנו מאמינים שזו הדרך לתת את המענה המשמעותי ביותר לשינוי אמיתי לטווח ארוך. תשומת הלב צריכה להיות על שלב אימוץ המסקנות על ידי הממשלה.

      אתה מבלבל בין להקשיב ולהסכים. מנואל נתן חשיבות עליונה להקשבה לרשתות החברתיות ולהבנת עוצמת המצוקות השונות. האם הוא מסכים עם כל אחד מהטיעונים שעלו? לא. האם אתה מסכים עם כל אחד מהטיעונים שעלו? אנחנו בטוחים שלא. המחאה כל כך רחבה ומורכבת מכל כך הרבה קולות שונים שלא ניתן להסכים עם כולם, אבל כן חשוב להקשיב לכולם ולהבין מה המצוקות המרכזיות. והעיקר הוא לאפשר לועדה ליצור תוכנית חזקה לשינוי מהותי לטווח ארוך, לא דיבורי סרק או תוכניות דמיוניות שאינו ניתנות ליישום.

      אנחנו מסכימים איתך לחלוטין שהלחץ הציבורי צריך להיות מופנה כלפי הכנסת והממשלה. הם קובעי המדיניות וההחלטות. הועדה יוצרת את התוכנית ומגישה המלצות. אנחנו מאמינים שכאשר יפורסמו מסקנות הועדה המלאות מרבית הציבור יבין את עוצמת השינוי, ואיתו גם את עוצמת ההתנגדות של גורמים אינטרסנטיים. הלחץ הציבורי על מקבלי ההחלטות הוא הכלי הראוי להבטחת אימוץ המסקנות.

      לגבי ההדלפות, מקורן ותכליתן – אתה טועה בכל נקודה שהעלת. איננו יודעים מי אחראי להדלפות, אבל אנחנו יכולים להבטיח לך שבמידה שבה הן היו מהלך אסטרטגי תקשורתי מחושב היטב, זה לא היה מהלך שנועד להיטיב עם הועדה אלא להפך.

      צוות המדיה החברתית.

      • ארז says:

        עכשיו מרחתם אותי ואת הקוראים לגמרי.
        לגבי ההדלפות:
        http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3532021,00.html
        לא סתם אמרתי שזה מגיע מהאוצר.
        אתם טוענים "זה לא היה מהלך שנועד להיטיב עם הועדה אלא להפך." איזו התנשאות! להזכירכם – הועדה היא לא המטרה. היא צינור, היא כלי. טובתה לא חשובה לאף אחד, כולל חבריה, וטוב שכך. חשובה רק המציאות הכלכלית-חברתית. ההדלפות נועדו לחשק את ההמלצות להיות קרובות למה שהודלף ולא הרבה מעבר לכך.
        לא בטעות מנהיגי מחאה זלזלו במסקנות הללו,
        כי תכליתן לרכך את המחאה.
        זו גם תכלית הועדה.
        מועד יצירתה יוצר לרוה"מ תדמית של תגובה למציאות, אבל מועד פרסום המסקנות נועד בעיקר לצאת כאשר הרבה יותר קשה לקיים מחאה בהיקף שהייתה כאן ביולי ואוגוסט.
        אם בכל זאת אתם, בתמימות, לא מודעים למשחק המניפולטיבי שבו אתם משתתפים או מנוצלים, ממליץ לכם לקרוא את http://www.themarker.com/markets/consultants/1.676132
        מסוף יולי.
        זה כל הסיפור – כמה בזול הממשלה יכולה לצאת מזה
        ותפקיד הועדה הוא לספק כסת"ח ולהוריד את המחיר.
        הכתבה כמובן לא מבוססת על ידע בדוק, אבל היא מסבירה את השיטה.
        זה שבתוך הועדה יושבים גם אנשים טובים, ולכולם כוונות טובות זה פשוט לא רלוונטי.

        הנה דוגמא לגורלן של "רפורמות" ו"ועדות" "למען הציבור":
        http://www.nrg.co.il/online/16/ART1/780/773.html?ap=16&from_art=1832665&to_art=1780773

        http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3914178,00.html

        אני לא מבלבל בין להקשיב ולהסכים. כששומעים את כל הדיעות, כל המלצה מבוססת על שמיעת כולם והסכמה עם חלק – לוגיקה פשוטה ולכן גם מיותרת.

        מה במיוחד מרגיז בדיון המתווך עם חברי הועדה זה שהם עונים תשובות דמגוגיות וסיסמאות שחוקות.
        דווקא השואלים מביאים נתונים וביסוס והתשובות בכמעט תמיד בלי.

        בשפה פשוטה: כשבחלון עומדת יבלת גועלית ומוגלתית, ה"שקיפות" היקרה שאתם מספקים לחלון לא ממש משפרת את המראה.

        וגם הנסיון שלכם לטשטש עובדות – את הועדה הקימה הממשלה. אתם, כולכם, עובדים אצל הממשלה. לא אצל המחאה. זאת העובדה. היא לא בזויה בפני עצמה – אבל זו בהחלט התבזות בגלל ההקשר שבו הוקמה הועדה. זה טבעי שמנואל מנסה לגייס את המוחים לאמץ את מסקנותיו ולגונן על הממשלה, אבל לשמוע את זה מכם זה די עלוב.
        להזכירכם, בועדת לחקר מלחמת לבנון דרש טירקל תוספת סמכויות וקיבל. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3914679,00.html.
        מנואל, במקום לדרוש כתב מינוי מעודכן ו"בעל שיניים" במקום המסמך המעורפל שהוא קיבל, יצא סמרטוט ופנה לציבור לגבות אותו במקום לדרוש התחייבות ציבורית מראש הממשלה. למי ששכח – המסקנות יועברו לממשלה לתיקונים ולמעשה, אין לה שום מחוייבות לאמץ אפילו גרגיר אחד מתוכן, אם הוא לא נראה לה.

        גם למחאה יש אמירות ברורות ושונות מהותית מרוחה של הועדה.
        המחאה – שאינה גוף אחד מאורגן, אלא הרבה מאוד גופים, הציעה כל מיני ניירות ומסמכי דרישות בעלי הגיון פנימי:
        http://www.drishot.org.il/

        http://www.israel-restart.com/economy/sites/default/files/%20%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D%20%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94%20%D7%98%D7%95%D7%91%D7%94%20%D7%99%D7%95%D7%AA%D7%A8.pdf

        http://j14.org.il/articles/5110

        כולן מבוססות על עקרונות שונים מאוד ממה שנאמר ע"י טרכטנברג – ובראשן בסיס משותף: הגדלת תקציב המדינה ומשקלו במשק – בסיס שמנואל מתנגד לו אידיאולוגית, מחושק ע"י שר האוצר וראש הממשלה, מוגבל ע"י 3 חוקים קיימים מתקופתו של ביבי ב2003 – הגבלת ההוצאה, הגבלת הגירעון והפחתות המיסים.

        אז מנואל בוחר לשחק את הפסיכולוג הלאומי ו"להקשיב למצוקות". לא צריך כאן פסיכולוג, צריך כאן תפיסת עולם שוויונית ומנהיגות בעלת יושר ושכל לבנות כלכלה שיכולה להגשים חברת רווחה – ויש לכך מודלים מעולים בכל אירופה, בייחוד בסקנדינביה.

        חלק מהתשובות של אנשי הועדה פשוט מחרידות – התנגדות להתאגדות עובדים למשל – שהיא אחד המעשים היותר מוסריים ויותר קשים להשגה בחברה הישראלית המפוררת.

        לסיכום, שום דבר ממה שאתם אומרים לא נכון,
        חוץ מנושא השקיפות, שאחרי שניתקתם אותו מההקשר,
        הוא מצליח להיראות נראה די נחמד.

        מציע שתפתחו את האף כדי שיתמלא בניחוח של הביצה העכורה אליה הצטרפתם, ותשאירו לעצמכם הזדמנות לנטוש את הספינה הרעועה הזאת עם מידה של כבוד עצמי, ולא כמניפולטורים שתפקידם לסייע לעניים להסכים עם מהלכים שימשיכו לדפוק אותם.

        למרות כל מה שאמרתי, וכל הסימנים המקדימים מראים שאני צודק,
        אם יתפרסמו המלצות בכיוון אותו המחאה דורשת, מנהיגי המחאה יאמצו אותן – אין שום סיבה שלא.
        אם הן יהיו בכיוון ההפוך, כפי שמסתמן – אנפול טוטאלי וחידוש ההפגנות ברחוב נגד הממשלה והועדה ביחד יהיו רק ההתחלה

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>