איך מקיימים מדיניות רווחה גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך?

אחד הנושאים המרכזיים שעלו במחאה הוא מדינת רווחה. "צוות מנואל" ישב לשיחה בנושא עם מנואל, להלן סיכום הדברים.
השאלה המשמעותית שאיתה הועדה מתמודדת בנושא זה היא – איך מקיימים מדיניות רווחה גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך? כלומר – איך אנחנו מייצרים מציאות שבה גם אנחנו וגם הדורות הבאים נוכל לחיות בביטחון כלכלי ובהרגשה שהמדינה לא מפקירה אותנו?
קיימים שלושה נתיבים עיקריים ליישום מדיניות רווחה: הקטנת יוקר המחיה, חלוקה צודקת יותר של תקציבי הרווחה, והגדלת המקורות מהם ניזונים התקציבים הממשלתיים.

שני הנתיבים הראשונים יכולים להיות אפקטיביים כבר בטווח הקצר, בעוד שהנתיב השלישי מאפשר את קיומה של מדיניות רווחה גם בטווח הארוך. למרות שהנתיב השלישי עוצמתי יותר, הצורך בתוצאות מהירות מוביל אותנו להתחיל בנתיב הראשון והשני.

נתיב ראשון – הקטנת יוקר המחיה – מדיניות אפקטיבית בנתיב זה תוביל לכך שכולנו נוכל לקנות יותר עבור אותו כסף. כדי להגיע לכך נשתמש בארגז כלים מגוון, החל משמירה על כללי משחק הוגנים של שוק תחרותי ועד מערכת פיקוח אפקטיבית.

הקטנת יוקר המחיה הינה מדיניות המקיפה שווקים רבים, אך ברור לכולם שלשוק הדיור השפעה חיונית על רמת החיים של כל אזרח וכל משפחה. לכן, יש לבחון את הכלים הקיימים שיכולים להביא לדיור בר השגה בפרק זמן קצר. לדעת הועדה הדבר אפשרי, גם בלי הוצאה תקציבית גדולה.

נתיב שני – חלוקה צודקת יותר של תקציבי הרווחה – גם במקרה זה ישנו אוסף שלם של כלי מדיניות שונים, הן בצד המסים הן בצד ההוצאות, שיכולים להוביל לחלוקה צודקת יותר – כך שמי שצריך יקבל יותר ממי שצריך פחות.

הנתיב הזה כולל שלוש אפשרויות:

1.      "לקחת מאיפה שיש" – שינוי סדרי עדיפויות בתוך מסגרת התקציב – להפנות יותר תקציבים לשירותים הציבוריים המופקדים על רווחת האזרחים היום ופחות למשרדים אחרים, לפי מדיניות ברורה של שינוי בסדר העדיפויות.

2.      "לקחת ממי שיש" – שינוי תמהיל המסים – הגדלת מסים מבעלי הכנסות גבוהות, מהכנסה מהון (לדוגמא: מס חברות, מס דיבידנדים, מס על ריבית וכו’) כדי לתת למי שיש לו פחות (דרך אספקת יותר שירותים לכולם, או דרך הקטנת מסים או תשלומים על סל צריכה של מי שאין לו הרבה, או צירוף של השניים).

3.      "לקחת מהעתיד" – הלוואה על ידי הגדלת הגרעון – על בסיס האמונה שההכנסה העתידית תהיה גבוהה יותר מההכנסה הנוכחית ולכן משתלם לקחת סיכון ולהטיל על המתפרנסים העתידיים לשלם עבור הרווחה שלנו היום. לפעמים מדובר על אותם אנשים בדיוק, שהיום הינם צעירים שצריכים שירותי חינוך ובעוד כמה עשורים הם יהיו וותיקים הזקוקים לפנסיה ולשירותי בריאות. היכולת של מדינה לקחת הלוואות איננה אינסופית (והמשבר שמתחולל ברגעים אלו באירופה מזכיר לנו את זה) והיא תלויה במספר גורמים, כגון גובה החוב שכבר קיים (ביחס להכנסה הפוטנציאלית של המדינה, שהיא כמובן קשורה לגודל התוצר כולו ויכולת גביית מסים), מבנה החוב (תנאי ההלוואה), פוטנציאל צמיחה כלכלית שבמקרה של ישראל כמשק קטן עם מרכיב יצוא משמעותי, תלוי גם בצמיחה של המשק העולמי, וגורמי סיכון נוספים. לישראל כבר יש חוב יחסית כבד (כ75% של התוצר של היום – לעומת 37% בממוצע עבור המדינות שבמסלול צמיחה מהירה [emerging markets] ) , וגם התחייבויות עתידיות נוספות גבוהות (במיוחד התחייבות לתשלומי פנסיה תקציבית המהווה כ67% מהתוצר).

חשוב לזכור שכל אחת מהאפשרויות הנ"ל (או קומבינציה שלהן), אינה מייצרת מקורות הכנסה נוספים יש מאין, אלא מעבירה כסף או שירותים ממקום אחד לאחר. גם כאשר לוקחים כסף "מן העתיד" הדורות הבאים צריכים להחזיר אותו. לכן, בכל אחד מהכלים האלה, יהיו מרוויחים ומפסידים שאיתם צריכים להתמודד מקבלי ההחלטות. באפשרות הראשונה והשנייה (שינוי סדרי עדיפויות ושינוי תמהיל המסים) קל יותר לצפות מי מפסיד ומי מרוויח ואפשר להיות שקוף מאוד לגבי ההחלטה. במקרה של הגדלת הגרעון, הרבה פחות ברור מי יפסיד מכך (תשלומי פנסיה של הצעירים של היום?). יש אנשים שחושבים שבגלל שהעתיד לא "צועק", הוא לא קיים ואין לקחת אותו בחשבון בקבלת החלטות מסוג זה. אנחנו עדים בשנים האחרונות למדינות רבות שלא חשבו על העתיד, נהגו במדיניות תקציבית לא אחראית, ונקלעו למשברים כלכליים קשים ולנסיגה במדיניות הרווחה בהן נקטו שנים רבות. לכן, שימוש בכלי השלישי של הגדלת הגרעון חייב להעשות במשנה זהירות ובהבנה עמוקה של ההשלכות על הדורות הבאים.
נתיב שלישי – הגדלת המקורות: המשמעות היא צמיחה כלכלית, או במילים פשוטות  הגדלת העוגה כולה. לכן, המדיניות הכלכלית צריכה לעודד השתתפות בשוק העבודה, השבחת כוח העבודה על ידי חינוך והשכלה, עיצוב ושמירה על תנאים מתאימים להשקעות ולחדשנות ושמירה על יציבות פיננסית של המשק כולו. כדי להתניע שינוי, צריך גם להגדיל את ההכנסות של האנשים הפרטיים. ברגע שהכנסת הסקטור הפרטי גדלה, גם הכנסת הסקטור הציבורי גדלה – זאת מכיוון שיש יותר מקורות של מסים ישירים ועקיפים. ככל שהתקציב גדל כך ניתן לספק יותר שירותים ציבוריים – חינוך, בריאות, דיור, תחבורה וכו’. בנוסף, אם אנשים מתפרנסים טוב יותר, הצורך בתוספות הכנסה מהמדינה קטן.

לכן, הנתיב השלישי מבטא את העקרון החשוב ביותר למדיניות רווחה לטווח ארוך: הדאגה המתמדת לאזרחי המדינה שיוכלו לצאת לעבודה ולהשתכר בכבוד.

הנושא הזה משליך על תחומים רבים וכולל כלי מדיניות שונים. החל מאספקת תחבורה ציבורית יעילה (שתאפשר לצאת לעבודה בעלות נמוכה ובמהירות), דרך מערכת שלמה וטובה של מעונות יום לגיל הרך (לא רק כ"חניון" לפעוטות, אלא כמסגרת בטוחה וחינוכית התורמת להתפתחות הילד) ועד לשמירה על תמריצים נכונים ליציאה לעבודה.

השינויים הללו אינם פשוטים, אך הנתיבים השונים ברורים וארגז הכלים הרלוונטי ידוע. שינוי אמיתי דורש מדיניות כוללת ומתואמת בין משרדי הממשלה השונים לאורך זמן – וזה מצריך מנהיגות נחושה.

10 תגובות לאיך מקיימים מדיניות רווחה גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך?

  1. אודי צודק במה שכתב, ואני רוצה להוסיף שעיתון אחד המחולק חינם מפרסם השוואת מחירי מוצרים בין ישראל, אנגליה וארה"ב ובכך יוצר אשלייה כאילו מחירי המוצרים בארץ גבוהים במיוחד.
    מי שיש לו טיפת ידע בראשו יודע שחישוב זה אינו נכון לעשותו ובכך העיתון זורע חול בעיני הציבור ומלהיב את היצרים בקרב הציבור.
    החישוב הנכון הוא מספר דקות עבודה של עובד ממוצע הנדרש לצורך רכישת המוצר, לדוגמה השכר הממוצע במשק הוא 50 שקל לשעת עבודה לכן עובד ממוצע נדרש לעבוד 9 דקות כדי לקנות ליטר חלב.
    כעת יש לחשב את השכר הממוצע לשעה במשק באנגליה או ארה"ב ולחלקו במחיר ליטר חלב ואז נדע האם המחיר גבוה או לא.

    • teammanuel says:

      ריקרדו – אתה פחות או יותר צודק. בכל השוואה עושים תיקון לכוח הקניה. זה נקרא PPP. כמובן שזה נלקח בחשבון גם בניתוחים שעושה הועדה ע"מ לזהות שווקים שהכשלים התחרותיים בהם מביאים למחירים גבוהים מידי.

  2. אודי says:

    מעניין שכשנוח לכם אתם משווים את ישראל למדינות ה-OECD, אבל כאשר מדברים על חוב אתם פתאום משווים אותנו למדיניות מתפתחות כמו סין והודו. האם זה מפני שהשוואה ל-OECD מראה שהחוב שלנו קטן יחסית וניתן להגדילו מבלי לפגוע בדירוג האשראי של ישראל? איזו מן חוסר יושרה אינטלקטואלית זו?

    • teammanuel says:

      אמנם היום ישראל במצב טוב ביחס ל- OECD מבחינת יחס חוב תוצר (נגיד בשנת 2010, שהוא הנתון האחרון שהוא לא תחזית אלא נתון בפועל – 76.1 לעומת ממוצע של 97.6), אולם זה בתקופה משברית של רבות ממדינות ה- OECD. אם נסתכל 3 שנים קודם לכן ממוצע ה- OECD היה 73.1. בדיעבד גם יחס חוב תוצר זה גבוה יחסית כי רואים היום שבמידה ויש זעזועים קשה למדינות לצלוח אותם. לגבי דירוג האשראי – יחס חוב-תוצר עדיין גבוה ביחס לדירוג אבל האחריות התקציבית של השנים האחרונות מאפשרת בכל זאת לישראל לשמור על דירוג זה (ראה כתבה בגלובס בנושא – http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000649509)

  3. Pingback: צוות מנואל על תהליך עבודתו ומגבלות השיתוף | צוות מנואל 2011

  4. תיקון שגיאת כתיב… "מעלפת" במקום הכתוב, עמכם הסליחה.

  5. נזכרתי באיחור להוסיף… בעלי הדירות הרשומים בטאבו על הקרקע ישארו בעלי הקרקע באותם אחוזים כך שלדירות החדשות לא יהיה בעלות על הקרקע.

  6. לדעתי ועדת טרכטנברג מנסה למצוא פיתרון להשקפת עולם שאין לה פיתרון ועל כן לבסוף מה שנקבל יהיה שכדי לרצות את כולם, כולם יצטרכו לוותר ועקב כך אף אחד לא יהיה מרוצה וכולם יתקפו את מסקנות הועדה ומר טרכטנברג יהיה "האיש הרע" בסיפור הזה- וחבל שכך, כפי שנאמר בעבר: "הדרך לגהינום רצופה בכוונות טובות".

    אי אפשר לרצות שתי השקפות עולם מנוגדות, האחת המתגמלת את היכולת לצבור הון אישי והשנייה הדוגלת בחלוקת ההון שווה בין כולם.

    באתר של יוטויוב ישנה הרצאה של פרופסור חיים לוי בנושא "שוק ההון: רווחיות, סיכונים והתחלקות העושר באוכלוסייה" משנת 2009, להלן הקישור: http://www.youtube.com/watch?v=bTWgXYvaXMc&feature=fvsr

    בדקה 55:40 ניתן לראות שהמרצה הביא מדבריו של קרל מקס: " בעלי הממון ידרבנו את מעמד הפועלים לקנות עוד ועוד טובין יקרים, בתים וטכנולוגיה, אשר ידחוף אותם לקחת יותר ויותר הלוואות יקרות, עד שהחוב יהיה בלתי סביל.
    החוב שלא ישולם יגרום לקריסת המערכת הבנקאית אשר תצטרך להיות מולאמת.
    ואז המדינה תצטרך להתערב כדי להציל את הבנקים אשר לבסוף יוביל לקומוניזם."

    אני ממליץ לכולם להשקיע שעה ורבע לראות הרצאה מאלפת זו.

    הפיתרון לבעיית מחיר הבתים הוא לחוקק חוק המאפשר לבנות בסגנון "פינוי-בינוי" לכל הבניינים בני 3~4 קומות כאשר יבטיח בסוף הבנייה 70% תוספת מגודל הנכס הקיים לבעלי הדירות, הדיירים ישוכנו באופן זמני עד גמר הפרוייקט במימון העירייה והמדינה, במקום יבנה בניין בן כ- 20 קומות על חשבון הקבלן,ב- 5 קומות יבנו דירות בנות 40 מ"ר.
    בתום הפרוייקט הדיירים יחזרו לדירות גדולות יותר ובנויות טוב יותר שמחירן בוודאי גבוה יותר, הקבלן יקבל כשכר להשקעתו 11 קומות למכירה והממשלה תקבל את חמשת הקומות בעלות הדירות הקטנות לדיור ציבורי או למכירה כהחזר ההשתתפות בתשלום פינוי הדיירים, העירייה תקבל את החזר השתתפותה מתשלומי הארנונה של הדיירים.
    במידה בטעיתי בחישוב הרווח לקבלן אז יש לתת לו עוד קומה-שתיים של דירות קטנות למכירה.

    לגבי יוקר המחייה, לדעתי ממה שקראתי עד כה בנושא על כוונות הממשלה והועדה אין לי הערות.

  7. איתי תבור says:

    אני חושב , גם לאחר הפרסומים האחרונים על ועדת מנואל , שזה צעד חשוב.
    אני תוהה האם השלטון באמת מבין את המשמעויות של חוסר התיחסות לבעיות.
    של פערים הולכים וגדלים , ושל יאוש , כן של יאוש ..

    אני מאד מקווה שמנואל יצליח להעביר את המסר , צריך תיקון יסודי בשלטון לא רק ברמה הכלכלית.

    אם זה לא יקרה מדינת ישראל תכנס לתקופה מאד לא טובה..
    יש לכם אחריות גדולה מאד לעתיד המדינה הזאת , אני מקוה שהשלטון מבין ומפנים את זה.

  8. אלי שני says:

    כשהבית נשרף לא חושבים על החלפת צבע הקירות,מכבים את השריפה.בשבועות האחרונים יש משבר עולמי שמתחזק מיום ליום.המשמעות היא שהכנסות המדינה ממיסים יקטנו.כל ניסיון לפגוע בחברות ובמשקיעים עלול לגרום להחרפת הירידות בבורסה.ברגע שאנשים יפסידו עוד כסף הם יגדילו את המשיכות מקופות הגמל מה שעשוי ליצור תגובת שרשרת נוראית,ובנוסף יקנו פחות מוצרים מה שיגדיל את האבטלה ויקטין עוד את הכנסות המדינה ממיסים.הועדה חייבת להתייחס גם לגרעון האקטוארי הענק של הביטוח הלאומי,קצבאות הביטוח הלאומי של אזרחי המדינה בסכנה גדולה.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>